3 באוק׳ 2015

משתדלת לעמוד בקצב




אם החלומות שלך לא מפחידים אותךכנראה שהם לא גדולים מספיק.

אז עבר חודש וקצת מאז שעזבתי הכל והגעתי למקום המדהים- מטורף הזה. קשה לי מאוד לעמוד בקצב שדברים קורים, מהסיבה הפשוטה שתמיד תמיד קורה משהו. זה לא כמו בבית שאפשר סתם לשבת מול הטלוויזיה ולדעת שסיימת עם כל הדברים להיום, יש פה תחושה מתמדת שאני מפספסת משהו, שבזמן שאני יושבת בחדר אני אמורה להיות במקום אחר ולעשות משהו. 
אז שבוע שעבר היה לנו שבוע של צדק חברתי שמסגרתו לא למדנו, אלא עברנו סדנאות והרצאות והיה מעניין מאוד. אהבתי את הרעיון שעוצרים את הלימודים לשבוע במטרה להתרכז במה שקורה ברחבי העולם ובמטרה לנסות ולמצוא פתרונות, או פשוט לפתוח את עינינו למתרחש בעולם. 
השבוע נסעתי עם הקבוצה של הקיר טיפוס ליער במרחק חצי שעה מהקולג' וטיפסנו על קיר טבעי כזה. אני ניסיתי בהתחלה את המסלול הכי קשה ובאיזשהו שלב התייאשתי והחלטתי שזה קשה מידי,  המשכתי והגעתי עד הסוף וזה היה שווה את  זה לגמרי. גם ממש שמחתי שלא וויתרתי לעצמי וגם הנוף היה מדהים!
אתמול היו לי מבחנים בהיסטוריה וביולוגיה. המבחן בהיסטוריה היה בסדר אני חושבת, היו לנו 20 דקות לענות על 17 שאלות ולמרות שלקח לי הרבה זמן לענות על השאלות הראשונות והייתי צריכה לעשות הכל במהירות ידעתי את רוב הדברים והיה בסדר. לעומת זאת המבחן בביולוגיה, שהמורה הגדיר כקל היה מסובך וארוך ולא הצלחתי להבין את האנגלית. אני לא אוהבת את המורה הזה בכלל, ואני שוקלת לעבור לDesign Thcnology אבל אני אחכה לראות את תוצאות המבחן. 
אני מאושרת פה מאוד ולמרות שיש רגעי משבר אני אוהבת את האנשים, את הבית ואת השותפות שלי לחדר, הלימודים מעניינים והאווירה והמקום בכללי פשוט מדהימים!

ראש השנה 


סנאי בחדר






משחק כדורגל ישראל-ווילס (נגמר 0-0)

DORM 12 MOVIE NIGHT

עוד שלושה שבועות יש את חופשת אוקטובר וההורים ואיתי באים, וניסע ללונדון. לא יכולה לחכות כבר!!







23 באוג׳ 2015

בארץ הלוויתנים


אם החלומות שלך לא מפחידים אותךכנראה שהם לא גדולים מספיק.

 אני פה בווילס כבר כמעט שבוע וכל יום יותר מטורף מהשני. ביום שני נחתנו ונסענו שלוש שעות לקולג'- המקום הכי יפה שראיתי בחיים שלי! קודם כל המקום ענק, הרבה יותר גדול ממה שדמיינתי. אני בבית שנקרא מורגנג וכולם פשוט מקסימים. לשותפות שלי קוראים אלי והיא מקנדה, אמבלה משוודיה ואמרית'ה מבריטניה. 
ביומיים הראשונים היו לנו המון הכרויות כאלה עם הקולג' ועם הסביבה וברביעי בערב נסענו למחנה בחלק המערבי של ווילס. .המטרה היא שלושה ימים אינטנסיביים ממש של הכרות עם כולם. אז חוץ מלהכיר מלא אנשים מגניבים יצא לי לגלוש פעם ראשונה בחיים (עמדתי פעמיים!!) לקפוץ מצוקים, לעשות קיאקים, לעקור צמחים לטייל ועוד דברים מגניבים. 
יש לנו חדר אחד עם קליטה וכולם פה בוכים סביבי והכל מוזר ממש. אני מרגישה שאני חוזרת הביתה עוד מעט ולא מעכלת ממש שזה לכל כך הרבה זמן.

מורנגנ, הבית שלי







הפינה שלי בחדר

הטירה!





12 באוג׳ 2015

קצת פחות משבוע


אם החלומות שלך לא מפחידים אותךכנראה שהם לא גדולים מספיק.
טוב אז ביום שני הבא בשבע בבוקר הטיסה. חשבתי שבשלב הזה אני כבר אעכל ואתחיל להיפרד מכולם אבל אני חולה ממש עם חום והקאות ולא מסוגלת כל כך לצאת מהבית. רציתי גם להתחיל לארוז אבל אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות אז נראה מה יהיה. אני רק מקווה ממש שאני ארגיש טוב לפני הטיסה ולא אגיע לקולג' חולה. 
שבוע שעבר חזרתי מהמחנ"ק של הצופים אחרי ששירה בנקי נדקרה במצעד הגאווה. שירה הייתה איתי בכיתה שלוש שנים וגם במגמת ביולוגיה ותאטרון והעניין הכניס אותי להלם מוחלט. העובדה שברגע אחד הכל יכול להשתנות גרמה לי להעריך את החיים הרבה יותר, אבל גם גרמה לי להרגיש באיזשהו מקום שהכל רע ושאין לנו שליטה על כלום.
בסוף השבוע הייתי בבית ינאי עם צוות ההדרכה שלי לישב"ץ סיום (ישיבת צוות בשפת הצופים). היה כיף מאוד ונהניתי מכל רגע אבל בזמן שהיינו שם היו שיחות תפקידים וכולם קיבלו את התפקיד שלהם לשנה הבאה. זה גרם לי להיות ממש עצובה שאני לא חלק מזה, כי הייתי במתח ממש מהתפקידים של כולם ופתאום הבנתי שאני לא חלק מזה יותר. בכל מקרה יש לי המון מה להספיק השבוע כי כמו תמיד אני דוחה הכל לרגע האחרון. אני מקווה שאני אצליח להתמיד שם בכתיבת הבלוג ושאני אספיק לעשות הכל לפני הטיסה.

חברות הכי טובות ♥


כל המשפוחה♥






צוות ההדרכה הכי טוב בעולם ♥

כלילה שירי ואני ♥ שלישיה עוד מהיסודי


ג'ינג'רבל, איתי ואני (וגבי החתול השני לא פה)


אוהבת מאוד,
יהלי.
  
                                                                  




4 ביוני 2015

לפעמים חלומות מתגשמים


אם החלומות שלך לא מפחידים אותך, כנראה שהם לא גדולים מספיק.

מהרגע הראשון ששמעתי על הUWC- חלמתי להתקבל ולכתוב בלוג על כל מה שעובר עליי שם. אם כך אני בטח צריכה להגיד שזה חלום שמתגשם? כנראה שכן, אבל כרגע זה בעיקר מפחיד. 
אז מי אני בכלל? אני יהלי, בת 16 מירושלים. מדריכה בצופים, אוהבת לרקוד בלט, במגמת תאטרון, אוהבת לקרוא, לאכול, לטייל, לכתוב ועוד דברים רגילים ובכל זאת אני עוזבת את הארץ למשך שנתיים במסגרת תוכנית שנקראת UWC. זאת בעצם תוכנית של קולג'ים בינלאומיים שאליה נוסעים כל שנה תלמידי יא'-יב' מכל העולם במטרה לקדם שלום והסברה ולנסות להבין קצת יותר טוב את העולם: http://www.il.uwc.org/. שמעתי על זה בפעם הראשונה בכיתה ז' מחברה טובה שלי (כליל שטסה לסינגפור) וביחד התחלנו להתלהב מהעניין ולחלום להתקבל.
 עברו כמה שנים ובינואר השנה ניסיתי לגרום לעצמי לשבת ולמלא את טפסי הקבלה. לבסוף, כששלחתי אותם, הרגעתי את המשפחה ובעיקר את עצמי בכך ש"המון מנסים ושאני כנראה לא אעבור". עברתי. השלב הבא היה מחנה של יומיים שנהניתי ממנו מאוד אבל גם אותו תירצתי ב"אין לי מה להפסיד מלנסות". לאחר שגם את השלב הזה עברתי נשאר רק הראיון, ואז כבר התחלתי להרגיש שאולי כדאי לעצור רגע ולשאול את עצמי לתוך מה לעזאזל הכנסתי את עצמי אבל לעצור ולחשוב זה לא הצד החזק שלי, והנה אני כאן- עוד חודשיים ושבועיים עוזבת הכל לטובת טירה מטורפת בוויילס (בריטניה), בטוחה שזאת עומדת להיות החוויה הכי מדהימה בחיים שלי אבל לא מצליחה להפסיק לרעוד מהמחשבה שהחיים שלי עומדים להשתנות לגמרי ולא מסוגלת שלא לתהות אם אני עושה את הבחירה הנכונה.  
אני כותבת את הבלוג הזה גם כדאי שאני אוכל להסתכל לאחור אחרי שהכל ייגמר ולהיזכר, גם כדי שהחברים והמשפחה יוכלו לראות קצת מה עובר עליי וגם כדי שאנשים שחושבים להגיש מועמדות יוכלו להתרשם מהחוויה. 
טירת סנט דונאלד. ביה"ס שלי לשנתיים הקרובות 



זהו זה להפעם,
יהלי.